מגע של נשמה – סיפורים מהקליניקה

     

 להיות אבא ואמא היא מטופלת שלי כבר שנים. ישראלית נוצריה.ככה היא מגדירה את עצמה . 25 שנים הם יחד. אשתו סירבה להתגרש. חיים טובים יש לה איתו. הוא מנהל רשת של...והם חיים סביב העולם. לא חסר לה כלום בחיים מלבד היקר ביותר ילדים! היא לא הרשתה לעצמה להביא ילדים. אסון למשפחתה. גם כך כעסו עליה שהיא עם גבר נשוי בעל משפחה. נפגשו בכנסיה. נתקלו זו בזה בכול מקום. חיוך...הנהון ראש. המשיכו במילה פה מילה שם השיחות התארכו. מצאה את.עצמה חושבת עליו יותר ויותר. יום אחד נכנסה למכולת השכונתית לעשות קניּת. בעל המכולת מעביר לה את הטלפון. מישהו מבקש אותך? זה אני...נמצא בצד השני של הרחוב אמר בשקט. רוצה להיפגש ב...? שאל. בסדר. מאז לא נפרדו. 5 שנים חיו בסוד. בתקופה הזאת הכרתי אותה. היא הגיע אלי לטיפולי ביו אנרגיה. מהצפון הרחוק הגיעה פעם בחודש לערך. היא ביקשה תיקשור וביחד לפני 20 שנה נסענו ליעקב רוט שיבדוק את טיב יחסיהם. בתקשור התקבל שהיא צריכה לעזוב את הארץ. אישתו לא תפרד ממנו ובארץ הם לא יכלו לממש את הקשר. את תבני חיים טובים במקום אחר. היא מזכירה לי מה יעקב אמר לה. וכך זוג ישראלים, נוצרים ערבים מצפון הארץ בנו לעצמם חיים חדשים באיטליה. הזעזוע למשפחות היה גדול. סבתא שלה אמרה לה: אם תביא ילדים לעולם לא אקבל אותם. היא המשיכה להגיע לישראל כל המה חודשים. מזמינה חדרים במלון לבני משפחתה מבלה איתם ממים יפים וחוזרת. וכך עברו השנים. המשפחה שלו ניתקה איתו קשר. אישתו סירבה להיתגרש, וילדיו לא מדברים איתו עד היום. הוא אוהב אותה טוב לו איתה וקיבל עליו את הדין. בין ביקור לביקור הייתה מגיעה לטיפול אנרגיה. עכשיו היא פה. מחבקת אותי, בוכה וצוחקת יחד. אישתו נפרדת ממנו. למה דווקא עכשיו? כי עכשיו היא לא יכולה להביא ילדים...מעל גיל 45 מאוחר מדי. אנרה לו: "קח את הגט ולך לעזאזאל" הכול קרה מהר מאד. אפילו לא הודיע לה. פשוט הגיע הביתה עם עוגיות כמו שהיא אוהבת. ופרח אחד סגלגל סתוונית עדינה.. ההיט לה בעינים וכמר: אני כול כולי בנפש בגוף בנשמה בלי מחסומים רק שלך! בכו צחקו הלכו לכנסיה התחתנו. בלי רעש, בלי משפחה, רק היא והוא. היא בת כמעט 46 בהריון מתקדם. שתינו צוחקות היא מעבר לים ואני כאן. סבתא שלה כבר לא בחיים לדעת זהנכסה הקטנה שלה האהובה עליה כל כך, עומדת להפוך לאמא. אמא שלה פוחדת לחלק סוכריות שלא ידעו ויעשו להם עין. אבא שלה ואחיה הבכור טסו אליהם במיוחד לתת את בירכת המשפחה. היא צוחקת " זוג זקנים הולכים להגשים חלום, להיות אבא ואמא". מזל טוב. הייתי חייבת לספר לכם סיפור כל כך מרגש. אתם מוזמנים להתקשר ולקבוע טיפול אנרגטי. טיפול עוצמתי שיטעין אתכם. עדנה 054-2340486 

     

 עיניים כחולות היא מגיעה לטיפול אנרגטי. אני לא רוצה לדבר, בלי דיבורים, רק תעשי לי שטיפה אנרגטית. באהבה. היא שוכבת על המיטה. אני מדליקה מנורות מלח. נותנת לה להריח שמנים שתבחר לקטורת. ומתחילות. והיא מתחילה לדבר. הכרתי אותו לפני כ 25 שנה. היה קשר ממש טוב. רציתי לעשות הגדלת חזה, והסתבר שיש לי סרטן. בקשתי שיורידו את שני השדיים היפות שלי. הוא היה איתי בניתוח, תמך בי. ואז...נעלם. התקשרתי כמה פעמים. המספר הוחלף. עברתי הקרנות וכימו. יצאתי מזה. שקמתי את עצמי. נראתי טוב, היו לי הרבה מחזרים, אך תמיד נשאר לי בזיכרון העיניים הכחולות שהסתכלו עלי בהערצה. אותם עיניים שנטשו אותי, תמיד נשארו בדמיון. אני נתקלת בתמונה שלו במדור הכרויות. הלב קצת פועם. אני יוצרת קשר. הוא מופתע שאני בחיים ושמח להיפגש איתי. אני מסתכלת על האיש הכפוף והזקן שיושב מולי. מלבד העיניים הכחולות אין דבר ממנו. גם הדיבור,שלו כבד וחלש. אני נפרדת ממנו. הפעם לעולמי עד. נפרדתי מהעיניים הכחולות. היא צוחקת. כמה דברתי, ורציתי להיות בשקט. מותר לי לכתוב על זה? אני שואלת אני לא לא נזכערה שמות. בכייף. אולי מישהי תלמד מזה משהו.לא להישאר תקועים בעיניים כחולות. סיפור עדין, אישי ומרגש, ויש בו תובנה עמוקה על שחרור, תקווה וכוח נשי.. היא נכנסה אליי לטיפול אנרגטי. "אני לא רוצה לדבר", אמרה, "רק שטיפה אנרגטית. בלי מילים. באהבה." היא שוכבת על המיטה, אני מדליקה מנורות מלח, מציעה לה לבחור שמנים לקטורת. מתחילות. ואז היא מדברת. הכרתי אותו לפני כ-25 שנה. היה בינינו קשר עמוק. רציתי לעשות הגדלת חזה, ואז התגלה הסרטן. ביקשתי להסיר את שני השדיים היפות שלי. הוא היה איתי, תמך, ליווה... ואז נעלם. טלפנתי – המספר נותק. עברתי טיפולים, כימו, הקרנות. שרדתי. שיקמתי את עצמי. היו לי מחזרים, אבל המבט שלו עיניים כחולות מעריצות נשאר חרוט בזכרוני. ופתאום אני רואה אותו במדור הכרויות. הלב שלי דופק. יצרתי קשר. הוא הופתע שאני חיה, שמח להיפגש. אני מגיעה, רואה גבר כפוף, זקן. רק העיניים הכחולות נשארו. השיחה כבדה, איטית. נפרדתי. לתמיד. מהאיש, מהזיכרון, מהעיניים הכחולות. היא צוחקת: כל כך רציתי שקט… ודיברתי בלי סוף. שאלתי: אפשר לכתוב על זה? היא ענתה: בטח. אולי מישהי תלמד לא להיתקע בעיניים כחולות. 

     

 יש לי אותי לפני שנתיים היא הגיעה אליי. קשה . הסיפור שלהם היה אגדה מודרנית. הם הכירו בילדות שכנים, חברים לכיתה, בלתי נפרדים. בצבא עוד שמרו על קשר דרך מעגל החברים המשותף. ואז, פרינצה. אטליה . יד הגורל. מה את עושה פה? ואתה? חיבוקים. נשיקות. רטט בלב. ומאותו הרגע שוב לא נפרדו. מה אתה רוצה לעשות כשתחזור? היא שאלה. להתחתן איתך. אני רצינית. גם אני. אבל חשוב שתדע אני לא רוצה ילדים. לא צריך. נתחתן בלי ילדים. הם עברו לגור יחד. הוא סיים תואר במשפטים, פתח משרד מצליח עם שותפים. היא הייתה לקראת סיום הדוקטורט לרפואה, כשהבינה שהיא בהריון. בוא נלך על זה... מה כבר יכול להיות? נביא נני שתטפל בו. אני לא מוותרת על קריירה. וכשהוא נולד שחרחר, מהמם, שקט ומביט בעיניים עמוקות הם התאהבו בו מיד. אבל אז, רק חודשים לאחר מכן, שוב הריון. מי אמר שאישה אחרי לידה שלא קיבלה מחזור לא תיכנס להריון? ואני רופאה! היא צוחקת. הפרמטיביות שלנו, את יודעת, זה השורשים האלג'יריים... טוב, בסדר. בוא נלך על זה שוב. נולדו התאומים. ופתאום, בלי שתכננו הפכנו להיות משפחה אמיתית, עם שלושה קטנטנים. מצחיק איך נכנסנו לתוך ההורות. כאילו נולדנו לזה. שנינו היינו מדהימים. הוא פיתח את העסק המצליח שלו, ואני הייתי מנתחת. והכול... היה פשוט טוב בואי נביא עוד ילד, הוא אמר. "בסדר," עניתי וככה נולדה המלאכית שלנו. הבית השתגע משמחה. היא הייתה בת תפנוקים אמיתית, כולנו היינו מטורפים עליה. זה לא הפריע לנו להמשיך לחיות כמו שאנחנו אוהבים. בני 35, הורים לארבעה ילדים, זוג מצליח ואוהב. כשהיינו צריכים שקט רק לעצמנו, היינו בורחים לדירה להשכרה לפי שעות כמו זוג מאהבים שמחפש מקום סתר. זה הזמן לעוד אחד, הוא אמר. אחרון ודי. אל תשכח, בכלל לא רצינו ילדים, הזכרתי לו בצחוק. וכך נולדו שוב תאומים מהממים, שוב אושר. ובגיל 40 נולד גם הזוהר של הבית הילד הקטן שסגר את המעגל. הפכנו לזוג הורים לשישה בנים ולבת אחת. היה נפלא. באמת היה. אבל אני התחלתי להרגיש עייפה. הגוף קרס. אומנם לא חסר לנו כלום מטפלות, מנקות, מבשלות, גנן. אבל לפעמים פשוט לא היה לי כוח לקום מהמיטה. המשכתי את חופשת הלידה. עייפה. מותשת. יום אחד קראתי למלאכית שלי שתבוא אליי והיא ברחה... וחיבקה את המטפלת. הייתי בהלם. התחלתי לשים לב. שהיא ניהלה את הבית. המטפלת. הכינה לבעלי את המאכלים שהוא הכי אוהב מהבית. העיניים שלה מבטים גנובים אליו. פיטרתי אותה. ומה היא העזה לומר לי? "שאני לא קובעת." זה נגמר בזה שבעלי הגיע ואמר לה לעזוב מיד. תמיד הוא היה לצידי. תומך. מעודד. ובכל זאת, כשהוא ניסה להתקרב דחיתי אותו. פעם ועוד פעם. כבר לא היו לנו את הרגעים היפים, לא את דירות המסתור, לא את הצחוקים הקטנים שלנו. הייתי עייפה מדי. כרופאה, הבנתי אני בדיכאון. התחלתי ללכת לשיחות, לסדנאות. ניסיתי להרים את עצמי. לפעמים הצלחתי, לפעמים פחות. והוא? עשה כל מה שיכול. הגיע מוקדם מהעבודה, היה עם הילדים, הרגיע אותם, תנו לאמא לנוח... היא עייפה. "קומי... את רוצה לשתות משהו?" קול נוגע בי, כמו מתוך חלום. אני פוקחת עיניים ורואה אותה אישה גדולה, חמימה, מין "מאמא" כזו. מי את? אני המנקה. בעלך לקח את הילדים לטיול שטח וביקש שאשאר איתך שלושה ימים. קמתי. שמתי עליי את הג’ינס שהיה כבר גדול עליי. לא. לא את. לא ככה. בואי, הולכים לסידורים, אמרתי לה. ויצאנו. קניתי לעצמי בגדים כמו שאני אוהבת צבעוניים, מפוצצים. מספרה, מניקור, פדיקור. חזרתי לעצמי, הנעתי את הג’יפ ונסענו לשטח. מרחוק ראיתי אותה משחקת עם הילדים שלי. לא נתתי לזה חשיבות. החיוך של בעלי היה כל מה שחשוב. הוא דחף את הילדים לעברי, שירגישו את אמא. בלילה ישנו כולנו באוהל ענק. שירים, מוזיקה, ריקודים חזרנו להיות משפחה. הוא בכה מרוב שמחה. חזרת הביתה, חיים שלי. פתחתי מרפאה פרטית. החיים חזרו למסלולם. עד שהיא הופיעה על מפתן הדלת. הראתה לי תמונות. התכתבויות. ואני שותקת. בזעם. הוא מנסה להסביר. ואני? לא אומרת מילה. כך כבר חמישה חודשים אני לא מדברת איתו. הוא ניסה הכול. בסוף שלח מעטפה. בפנים רישום לשנינו לסדנה בת חמישה ימים: "פתיחות לאחר משבר בזוגיות." אני לא יודעת אם ללכת. אני מעבירה אותה תהליך של "איסוף רסיסי הנשמה". תודה רבה. חיבוק אוהב. למחרת היא מתקשרת. החלטתי לא לנסוע לסדנה היא אומרת. היום היא יושבת מולי. זקופה. גאה. זוכרת שסיפרתי לך על הסדנה ההיא? הלכתי... בערב. והוא, ממש התרגש. הוא כבר היה בדרך לעזוב, ופתאום ראה אותי. חיבק אותי. חזק. ואמר שהוא שם בשביל שנינו. היא עוצרת לרגע. ואז ממשיכה: ואת יודעת מה? זה רק חיזק בי את ההחלטה להיפרד. במקום הכי חלש שלי, הוא בגד בי. זה לא משהו שאפשר לחזור ממנו. אנחנו לא ביחד נפרדנו. היא משאירה אותי המומה. תעשי לי שטיפה אנרגטית, היא מבקשת. תנקי ממני את כל הרעל שנדבק. אני נושמת עמוק. מזמינה אור. ונותנת לה להתחיל מחדש. 

     

 אמת מאוחרת היינו זוג של אהבה "באמת, עדנה... היינו זוג של אהבה", היא אומרת לי ודמעה מבצבצת בזווית העין. "הכול התהפך עליי. העולם שלי פשוט התרסק. איך ממשיכים מכאן?" אני מתבוננת בה ,אישה מרשימה, מוקפדת, לבושה בטוב טעם, כמו מתוך מגזין. הם הכירו כששניהם כבר היו בשנות הארבעים לחייהם. מהרגע הראשון, היה ברור לשניהם: אולי לא יהיו ילדים, אבל האהבה שביניהם חזקה מכול. הם הפכו לבלתי נפרדים. כל יום, אחרי העבודה, הוא היה עובר לאסוף אותה, והיום שלהם היה ממשיך יחד, שיחות, קפה, הליכה משותפת, שגרה אוהבת ונעימה. ככה כמעט עשרים שנה. אבל באותו יום... משהו בעיניים שלו היה שונה. היא הרגישה את זה מיד. "אני צריך לספר לך סוד", הוא אמר ברצינות. "סוד?" היא הופתעה. מתי יש בינינו סודות?" "יש", הוא ענה. "סוד גדול... שהסתרתי ממך הרבה שנים." "עצור את הרכב", היא ביקשה. כך, בצידי הכביש, הוא בישר לה: "יש לי ילד. הוא בן 18. עכשיו הוא מתגייס לצבא." היא נדהמה. "מאיפה נולד הילד הזה? 29 שנה אתה איתי, יום ולילה. אף פעם לא ישנת לילה אחד בלעדי! על מה אתה מדבר?" הוא זע באי-נוחות. פניו רעדו קלות. "נולד… יש לי ילד", אמר שוב. היא בהתה בו לרגע, הבינה שהוא לא מתבלבל הוא רציני. פתחה את דלת הרכב ויצאה. היא הלכה. והלכה. והלכה. הוא הלך אחריה, בשתיקה. כשהגיעה לספסל, התיישבה. טמנה את ראשה בין ברכיה. היא לא בכתה. ההלם היה גדול מהיכולת לדמוע. הוא התקרב, הניח יד עדינה על כתפה. היא התרוממה במהירות, התרחקה. הסתובבה בפתאומיות, הביטה בו בזעם. "ילד? בן 18? יא בוגד!" שוב פנתה ללכת. שוב הוא אחריה. ואז...צפירה. רכב עצר לידם. השכן. "מה קרה?" שאל מופתע. "יש לו ילד בן 18!" היא פלטה. "הוא בגד בי!" השכן הביט בהם בתדהמה. "מה זאת אומרת, ילד בן 18?" היא כמעט צעקה: "כן, והוא רוצה להתגרש!" "מה פתאום!" קטע אותו בן זוגה. "אני לא מתגרש ממך." היא נעצה בו מבט ארוך, חודר. "לא מתגרש? עכשיו סיפרת שיש לך ילד בן 18. מאישה אחרת." "נכון," השיב בשקט, "אבל אני לא מתגרש ממך." השכן יצא מהרכב. "בואו. תיכנסו. אקח אתכם למקום שקט, תשבו, תדברו." היא מלמלה: "אין מה לדבר. הוא בוגד." "לא בגדתי!" "אז מה, הילד נולד מהאוויר?" הם נכנסו לרכב. שתיקה. אפילו השכן שתק. ישבו בבית קפה קטן, פינה שקטה. "אני סוחב את הסוד הזה כבר שלוש שנים," הוא אמר. "שלוש? איפה היית 15 שנה?" "לא ידעתי עליו. רק לפני שלוש שנים היא התקשרה. סיפרה שיש ילד. עשיתי בדיקות – זה שלי." "כל זה – ממעידה אחת?" "כן. מעידה חד פעמית. זה היה בהרמת כוסית. את מכירה אותה – מראה חושני. נפלתי בפח. היה חד פעמי. ברכב שלה. ואת יודעת מה הכי כואב? שמהרגע שידעתי, לא סיפרתי לך, לא כי רציתי לשקר, אלא כי פחדתי לאבד אותך." היא שותקת. עיניה דומעות. "אני לא יודעת מה לעשות. לא יודעת. אנחנו לא מדברים על פרידה, אבל... אני לא מצליחה להתקרב אליו. אני יודעת שהוא התרחק מהילד בגללי. ואני לא יודעת אם זה טוב... או נורא." בתהליך "אנרגיית חוטי המשי" היא בחרה לעבוד עם הקִנאה. לאט לאט, עלתה ההבנה: היא לא כועסת רק על הבגידה הכאב העמוק באמת היה על כך שלו יש ילד, ולה – לא. שנים היא ניסתה, קיוותה, התפללה. והנה, דווקא מתוך טעות שלו, הוא קיבל את מה שליבה כל כך רצה. הטיפול היה עמוק ומטלטל. רב-שכבתי. קיר בין כאב, אובדן וקנאה שגם כשנפתח, עדיין לא הותיר מקום לנשום. קיוויתי שתצא ממני עם חיוך קטן, קרן של אור. אבל זה לא היה היום שלה. העיניים העצובות והדומעות שלה ליוו אותי עד סף הדלת. שקטה. שברירית. אמיצה. המסע שלה רק התחיל.